לחיות בקרב אוכלי-בשר

“ניחוחות המטבח הם בכלל לא ביתיים” (בשר זה רצח / הסמיתס)

the screamהמאבק לזכויות בעלי-חיים הוא יוצא דופן מכל שאר המאבקים החברתיים: הביטוי הכי מובהק שלו נמצא בדבר כמעט הכי יומיומי, בפעולה שכל אדם עושה שלוש פעמים ביום. אפשר לחיות עם בני משפחה, או להכיר חברים זמן ארוך, ולא לדעת מה העמדה הפוליטית שלהם, העמדה שלהם לגבי קפיטליזם או לגבי זכויות-אדם (או לדעת, ולהדחיק). אבל לגבי זכויות בעלי-חיים? אפילו אם לא נרצה, נדע. ולא רק שנדע, אלא שהם ישימו את העמדה שלהם ישר בפרצוף שלנו! ובדרך הכי ברורה שאפשר: חתיכה מהגוף המת של בעל-חיים שתהיה מונחת להם על הצלחת, נבלה של חיה מעונה שהם יתנו בה ביס.

“אני יושבת עכשיו בחדר בבית של ההורים שלי, מול המחשב, אחרי שהלכתי בזעם מהארוחה המשפחתית. הם יושבים בחוץ ואוכלים את הזוועות שלהם ואני לא יכולתי יותר אז הלכתי משם.  […]אני גרה  בבית שלא נכנס אליו בשר.[…]  אבל עכשיו חזרתי הביתה. לארוחת חג. ולשולחן הזוועות. מה אני אמורה לעשות?!?!? יצאתי לשם וחטפתי חום כשראיתי את השולחן. כמעט הקאתי שם על כולם .
בתור בתאדם, שמתנגדת בכל תוקף לתופעה של צריכת מוצרים מהחי איך אני אמורה להתמודד עם זה כשזה נמצא במקום הכי אישי, המקום שאמור להיות בטוח, מקום מפלט, הבית בו גדלתי?!?! נראה לי הדבר הכי קשה הוא להתמודד עם המשפחה בקטע הזה. לדבר איתם זה כמו לדבר עם קיר. מקסימום, אחרי שאני באמת מראה להם זוועות, הם נאנחים בעצב…. ואז אמא הולכת להכין שניצלים. כאילו מה אני אמורה לעשות? לצעוק?! לדפוק בהם מכות?! איך את אמורה להתמודד עם החולרע כשהיא אצלך בבית???? “

איך חיים בעולם כזה, שהתזכורות לטרגדיה של בעלי-החיים נמצאות כל הזמן מסביבנו? איך מסתדרים ומסתדרות עם חברים ובני-משפחה שאוכלים בשר? איך אפשר לסבול את זה שהם לא קולטים, שכמה שמסבירים להם שוב ושוב הם נשארים אטומים ולא מוכנים לוותר על חתיכת הבשר שלהם? איך אפשר לשנוא ולכעוס כל-כך על אנשים יקרים לי? איך אפשר לאהוב אותם?

איך זה מרגיש, ומה לעשות כדי להתמודד?

פותחות את הלב

מילים של פעילים:

אומנות: