מאבק אחד יותר מדי (?)

מאת: רוסנה

כבר 8 שנים אני נאבקת נגד – נגד פגיעה בזכויות בעלי-חיים, נגד פגיעה בסביבה, נגד הכיבוש… ואולי גם נגד עצמי, שבעצם קיומי כאן ועכשיו אני עדיין לוקחת חלק בכל הפגיעות האלו (גם בתור טבעונית שלא התגייסה לצבא).

אם המלחמה הזאת היתה רק נגד אנשים כמו פרופ' אבלס [ראש המחקר לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן בעת כתיבת הטקסט, שמבצע ניסויים בבעלי-חיים], זה  היה יותר קל. אבל היא לא. היא גם למשל נגד המשפחה שלי. כבר כמה שנים שהארוחות המשפחתיות הן בלי בשר, כי אחרי לא מעט ריבים הצלחתי להבהיר שאני לא יושבת לאכול ליד שולחן שעליו יש חיות מתות. לפני כמה חודשים היה יום הולדת לאבא שלי. חזרתי הביתה בסוף שבוע ואמא הודיעה לי (בלא מעט חוסר נוחות), שהארוחה המשפחתית כבר נערכה יום קודם היות ש"אבא רצה בשר". היא כבר דאגה לנזוף בו על שהעדיף בשר על פני הנוכחות של הבת שלו, שכמובן מאוד נפגעה. האמת שבעיקר הייתי מופתעת מהבחירה המעניינת. אני מניחה שזאת היתה הדרך שלו לומר לי, באופן לא מודע, שלא ניצחתי אותו. ("אף אחד עוד לא ניצח בשום מלחמה", ניסה פעם ידיד שלי לכתוב על קיר בירושלים אבל המשטרה עצרה אותו אחרי שהספיק לכתוב רק את המילה "אף").

לפני שלוש שנים היה לי חבר לא טבעוני. גם בו נאבקתי. הוא החליט לא לאכול ביצים וחלב לידי, אבל אחרי שנה זה כבר היה ברור לו שהוא לא ממש יכול להיות עם מישהי שלא מקבלת אותו כמו שהוא. לקח לי עוד שנה להבין שיותר משלא יכולתי לקבל אותו, לא רציתי לקבל את עצמי כאוהבת מישהו שאוכל סבל של בעלי-חיים. ויותר מכך: ראיתי באכילה שלו מוצרים מהחי משהו שרובץ גם על המצפון שלי. אם הוא לא אוכל מוצרים מהחי לידי, זה אומר שהוא אוכל פחות מאשר אם הייתי משדרת לו "זה בסדר, אני מקבלת את זה". כלומר, אני, באמצעות התנהגותי כלפיו, יכולה למנוע סבל או לגרום סבל, וכמובן שהאחריות המוסרית היא למנוע סבל. ואם לא אכפת לו לפגוע בבעלי חיים, אז יהיה לו איכפת שזה יפגע בי. אולי זו נשמעת כמו מניפולציה ריגשית זולה, אבל באמת הבאתי את עצמי למצב בו אכילת מוצרים מהחי על-ידי גרמה לי סבל (וזה אגב משהו שהרגשתי לא רק לגביו, אלא גם למשל כלפי העובדה שבעבר הבר בסלון מזל לא היה טבעוני). מאפיין נוצרי, הייתי אומרת, לחשוב שאם אסבול בשביל ה"חטאים" של כל העולם זה יביא "גאולה". אמה גולדמן אמרה (או לא אמרה): "זאת לא המהפכה שלי אם אני לא יכולה לרקוד בה". נראה שבניגוד אליה, לא ממש חיפשתי לרקוד במהפכה שלי.

בחוות פרמקלצ'ר, לפני שנתיים, אנשים אמרו לי שאני צריכה ללמוד לקבל. "למה לקבל משהו שאני רוצה לשנות?" התקוממתי. "אפשר לשנות מתוך קבלה" אמרו לי, ואני עדיין מנסה להבין איך עושים את זה. דבר אחד בטוח: שם, בין בתי בוץ חצי בנויים ושיחי פלפל אורגני עם טעם אמיתי, החלו הסדקים הראשונים בשריון איתו נאבקתי נגד. (שם פגשתי, אולי לראשונה, אנשים שיודעים לרקוד במהפכה שלהם). וכקונטרה למאבק נגד, קרצה לי האופציה השנייה – לחיות את האלטרנטיבה שעליה אנחנו מדברות. לחיות ככה שעוד אנשים יימשכו לחיות אותה.

בית הספר לא לימד אותי הרבה דברים חשובים על החיים, אבל אחד הדברים שזכורים לי משיעורי ספרות זה ניתוח המורה שלי לספר "הדֶבֶר": שתי דמויות עיקריות פועלות בספר ונלחמות נגד המגפה (אשר ניתן לפרשה כביטוי אלגורי לפגעי החברה). הראשון מונע על-ידי עקרונות כמו צדק, השני מונע על-ידי אהבה לאנשים שאת חייהם הוא מנסה להציל. הראשון מת ואילו השני מצליח להישאר בחיים.

ומה מניע אותנו במאבק למען זכויות בעלי-חיים? אם בעיר שלנו היה "דבר", האם היינו נשארות בחיים? הרי לא פעם הסברנו בגאווה – לא צריך לאהוב בעלי חיים כדי להתנגד לפגיעה בזכויותיהם, כפי שלא צריך בהכרח לאהוב שחורים כדי להתנגד לעבדות. להאמין בזכויות בעלי-חיים זה לא קשור ללאהוב חיות, הצהרנו בכל פעם שבטעות בילבלו אותנו עם אוהבי כלבים וחתולים מארגוני רווחה. אנחנו פועלות מתוך עקרונות מוסריים כמו צדק ושיוויון ולא חלילה מתוך דברים נחותים יותר כגון רגשות (כמו חמלה, הזדהות, אהבה). ואם כבר לפעול מתוך רגשות, אז מתוך שנאה – שנאה כלפי תאגידים, ממשלות, צבאות ואולי גם כלפי המין האנושי בכלל (וזה, תודו, די בלתי אפשרי בלי להרגיש גם מעט שנאה עצמית).
שלא תבינו לא נכון, זכויות בעלי-חיים זה אחד הדברים הכי חשובים לי בחיים, ובכל זאת, תודו שיש משהו מעט מנוכר במושג הזה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>