הצעות לפתרונות כדי להקל או למנוע הישחקות

מתוך סדנא של "הקבוצה לאקטיביזם בר-קיימא לזכויות בעלי-חיים". ההצעות לא מסודרות על פי סדר חשיבות. לא צריך ליישם את כולן, קחו את מה שמתאים לכם…

כשאני מרגישה רגש רע – לעשות איתו משהו, לא לתת לו להישאר סתם: לכתוב אותו, לדבר עליו, לצייר אותו, לבכות אותו…
כשעושות משהו עם הרגש, אז מעבדות אותו ופורקות אותו. אחרת הרגשות האלו נשארים כמו גוש בגרון, או מודחקים ומשפיעים אח"כ באופן לא מודע. זה נכון כלפי כל סוגי הרגשות. למשל גם עצב וגם כעס. למשל כתיבה של מה אני מרגישה, באופן חופשי ואסוציאטיבי, בלי לחשוב (רק להרגיש), משחררת את הרגש. גם אם לא משחררת אותו לגמרי, היא מקלה עליו, כי אנחנו מבינות אותו טוב יותר. אפשר לדבר על זה עם ידידה או עם פעילה אחרת. בעיקר עם פעילות ותיקות שכנראה התנסו הרבה ברגש הזה.
מי שמילים זה התחום הפחות חזק שלה יכולה לצייר את זה, לפסל את זה, לרקוד את זה, להביע את זה דרך פסיכו-דרמה…

לא לפעול יותר מדי, לא לפעול פחות מדי
"ישנם אנשים שמסכימים לעשות יותר מכפי שהם מסוגלים לעמוד בו. הם מוצפים בהתחייבויות והופכים לקורבנות של המסירוּת שלהם. הלהבה שלהם בוערת כל כך חזק עד שהדלק שלהם פשוט אוזל." (Kelah Bott). פעילות מאומצת יתר על המידה עלולה לגרום לשחיקה. אנשים רבים סחטו את עצמם יותר מדי, עד שלא נשאר להם כוח. מצד שני, פעילות יכולה להיות דרך טובה לשפר את ההרגשה, בגלל הידיעה שאנחנו עוזרות לבע"ח. כשאנחנו שומעות על הישג של התנועה לזכויות בעלי-חיים, ויודעות שגם לנו היה בו חלק, או כשאנחנו פוגשות מישהי שבאה ואומרת לנו שהפעילות שלנו הצליחה להשפיע עליה- למשל שהיא הפכה לצמחונית, או שהיא גם התחילה לפעול – זה אחד הדברים שהכי מחזקים ומעודדים שיש.
אם כן, צריך למצוא את נקודת האיזון. אפשר לפעול ולהשקיע, אבל מבלי לסחוט את עצמך מעבר לגבול היכולת שלך. כדאי להקדיש גם זמן לעצמנו, לתחביבים שלנו ולחיי החברה שלנו.
"activist-trauma.net"  מציעות למי ששחוקה לעשות פחות משימות, אבל לעשות אותן טוב יותר. כדאי לזכור שאף פעם לא נצליח לעשות את כל מה שאנחנו רוצות לעשות למען בעלי-החיים. כדאי לרשום לעצמינו סדר עדיפויות מה הכי חשוב לנו לבצע. וחשוב לזכור, שגם אם זה גורם לנו להרגיש אשמים שאנחנו לא מקדישים כל דקה פנויה בפעילות למען זכויות בעלי-חיים, לטווח הארוך, זה מה שמבטיח שלא נישבר ונמשיך לפעול למשך יותר זמן.

להיות מודעות לשאלה למה אנחנו פועלות, ולבדוק אם הגורמים שמניעים אותנו לפעילות הם גורמים ברי-קיימא (=שנשארים לאורך זמן)
לבדוק מפעם לפעם למה אנחנו פעילות. האם זה מתוך החצנה של רגשות אגרסיביים, האם זה מתוך אינרציה, האם זה מתוך שנאה, האם זה מתוך תחושת חובה, האם זה משום שאנחנו מזדהים עם בעלי-החיים וחשים חמלה כלפיהם? אני נוטה לחשוב, שהמוטיבציה האחרונה היא הכי בת-קיימא (אבל אולי זה שונה מאדם לאדם). אם אנחנו מוצאות שהמוטיבציה שמובילה אותנו היא כזאת שעשויה להיות לא-בת-קיימא, אפשר להיזכר בטעמים האחרים לפעילות ולטפח מוטיבציות טובות יותר. אפשר לשמוע שירים ישנים וחדשים מתנועות של מאבק לצדק חברתי; אפשר לטפל בבעלי-חיים מסוימים כדי להיזכר שמדובר לא במספרים אלא באינדיווידואלים (לצמצם את הניכור מהמאבק); אפשר לראות סרטים (אני לא מתכוון לפורנוגרפיה של סבל של חיות אלא לסרטים מעצימים); אפשר פשוט לחשוב על הדברים תוך העזרות בשיטות של מדיטציה.

לוודא שנשארים בחיים שלנו חללים שהם לא אקטיביסטיים. שאנחנו לא רק עושות פעילות בכל הזמן הפנוי שלנו. לוודא שאנחנו הולכים לסרטים (גם כאלו שלא קשורים לזכויות בעלי-חיים), יוצאים לשתות בבר, נפגשים עם חברים סתם לבילוי, יוצאים לסופשבוע של טיול בטבע, עוסקים באיזו אמנות, מטפחים גינה, מקפידים על זמן איכות עם ההורים או בן הזוג או משפחה או חבר טוב…
לשמור על רגל אחת בעולם הלא אקטיביסטי. לוודא שיש לנו חברים גם מחוץ לקבוצה שאיתה אנחנו פועלות. שיש לנו עיסוקים נוספים (לימודים בתחום שמעניין אותנו, עבודה שמתגמלת אותנו ולא שוחקת אותנו רק עוד יותר וכיוצא באלו).

לשלב באקטיביזם דברים חברתיים. להכיר את האקטיביסטים האחרים, ומה יש להם בחיים מעבר לאקטיביזם (איך היה להם השבוע בעבודה? כמה אחיות יש להם? מה שלום החתול?), ללכת לאכול חומוס אחרי ישיבה, ללכת איזה ערב לבית של מישהו ולעשות ארוחה טבעונית ענקית, לעשות סדר פסח יחד, לעשות משחקי חברה, ימי הולדת, פיקניקים, שיחות נפש…

למצוא מה סוג הפעילות שכיף לנו איתו ושאנחנו טובות בו ולהתמקד בו. דברים אחרים – לעשות במידה.
יש אנשים שנוח להם לעבוד בעבודה שגרתית, בזמנים קבועים, בלי משימות משתנות בהתראות קצרות ולחץ זמן. יש אנשים שהכיף שלהם הוא לשוחח עם אנשים. יש אנשים שנהנים להתחפש. יש אנשים שנהנים לעבוד על המחשב. יש אנשים שאוהבים דברים שיש בהם סיכון ואדרנלין. אם את עושה משהו שאת נהנית ממנו ושמתאים לך, תישחקי פחות. אם תצטרכי לעשות כל הזמן רק דברים שלא נעים לך איתם – תישחקי מהר יותר.
בנוסף, להתמקד בפעילות שאנחנו טובות בה, שמשתמשת בכישורים וביכולות המיוחדים שלנו ומשפרת אותם. לבדוק: האא אנחנו יכולות להפוך את הפעילות שלנו לאתגר יצירתי?
כמובן, יש דברים שחייבים להיעשות, ומעט מדי אנשים מוצאים בהם הנאה. צריך לעשות גם אותם. הנקודה היא לא להימנע מהם לגמרי אלא לעשות אותם במידה.

להפוך פעילות משעממת או שוחקת למשהו מהנה יותר
לגבי פעילויות שלא כיף לנו לעשות אבל צריכות להיעשות – אפשר למצוא דרכים להמתיק את הגלולה (למשל, כשצריך לקפל דפים ולמלא מעטפות למישלוח חומר למתעניינות, לעשות מסיבת קיפולים, שהופכת את העבודה המשמימה של משלוח לכיפית – עם חברה, מוסיקה ואולי אח"כ ארוחה). מוסיקה, חברה, אוכל, עיצוב נעים של סביבת העבודה הם אמצעים סטנדרטיים פשוטים להמתקת הגלולה של עבודה משמימה.

חיבוקים. לתת ולקבל

לגוון בפעילויות שאנחנו עושות. אמרנו שכדאי להתרכז בדברים שכיף לי אתם – אבל במידה. כדאי לנסות גם דברים אחרים. אולי נגלה שבעצם אנחנו נהנים יותר ממשהו אחר וסתם סבלנו מעכבות? גיוון גם מונע שעמום, ושעמום הוא אחד הגורמים המשמעותיים בשחיקה ושריפה.

להיות יצירתיים. יצירתיות היא אחד הדברים שיוצרים התלהבות, אתגר, ומונעים שחיקה. אם אתם מרצים – נסו מדי פעם דברים חדשים. בדיחה חדשה בפתיחה. סרט חדש. דוגמה חדשה. מצגת חדשה. אמצעי רטורי חדש. אם אתן בדוכן, נסו שיטות הסבר חדשות, מיקום חדש, תתחפשו, תעשו מופע רחוב קטן… אם התחביב שלכן הוא משמרות מחאה, תמציאו ססמה חדשה, תנסו מקומות חדשים לעמוד, אמצעים ויזואליים חדשים… ואולי אפשר גם לחשוב על שיטות פעילות שבכלל לא עשינו עד היום…

להרחיב אופקים, ללמוד עוד על זכויות בעלי-חיים. לא להסתפק בידע מפלאיירים – ללכת לקורסים וסמינרים, לקרוא ספרים, לקרוא באינטרנט. לא להסתפק בקריאה של הדברים שאת מתמקדת בהם בשוטף – לנסות להרחיב לכיוונים נוספים. זה יכול להעשיר את הפעילות, לתת רעיונות לכיוונים נוספים ולהתפתחות בפעילות, והופך את העיסוק בזכויות בעלי-חיים לרב-ממדי יותר.

לעשות מדיטציה. מדיטציה זה דבר טוב נגד הישרפות בחיים בכלל. אני ממליץ על מדיטציה, אבל יש שימליצו על יוגה או דברים אחרים, שגם בהם יש אלמנט של מדיטציה, של התמקדות פנימה.

מותר להגיד לא. מותר לא להשתתף בפעילות מסויימת, או לא לקחת על עצמינו משימה, אם אנחנו לא רוצות. 
זכותנו להגיד לא. זכותנו לא להשתתף בפעילות שמפחידה אותנו או משעממת אותנו או קורת בזמן שבא לנו לראות סרט. זכותנו לא להשתתף בפעילות שמחייבת אותנו להיות במקום שאנחנו לא אוהבים או עם אנשים שאנחנו לא אוהבים. זכותנו סתם לא לרצות. לא שאנחנו חייבים להגיד לא כל הזמן: לפעמים אנחנו מחליטים כן להשתתף בפעילויות שלא מעוררות בנו חשק גדול, כי העניין חשוב בעינינו. אבל אם לא נדע להגיד לפעמים "לא" אנחנו עלולים להגיע למצב שהפעילות שלנו תמיד כרוכה בחוויות לא נעימות או בתחושה שאנחנו מפספסים משהו אחר, ואם אנחנו בכל-זאת לא באים – הסטטוס שלנו כפעילים כרוך ברגשות אשמה (שלא לדבר על זה שאנחנו עשויים למצוא את עצמנו נותנים תירוצים או מבטיחים דברים ולא עושים, מה שיוצר מעגל חדש של תסכולים ומרירות אצלנו ואצל אחרים). באיזשהו שלב אנחנו עלולים להישבר: במקום שנגיד "לא" סלקטיבי מפעם לפעם, אנחנו מוצפים והפתרון היחיד שלנו הוא להיפטר מכל העמדה הזאת של להיות "פעילה" שכרוכה תמיד ברגשות אשמה ובחוויות שליליות.

יחס בריא אל הצפיות שלנו מפעילות אחרות.
הרבה פעמים אנחנו מתוסכלים מזה שאנשים אחרים לא משקיעים כמונו, או לא עושים דברים טוב כמונו, או מזלזלים, או מפשלים. אנחנו כועסים עליהם כי הם לא מבינים כמה הדברים חשובים, או שהם עצלנים או שהם לא אחראיים או שהם טיפשים. צריך להזכיר לעצמנו במצבים כאלה, שאנחנו לא עובדים קשה יותר באשמת האנשים האלו אלא כי אנחנו בחרנו לעבוד כפי שאנחנו עובדים. הרצון והיכולת שלנו הם שלנו. הרצון והיכולת שלהם הם שלהם, חלק מהאישיות שלהם ושל האוטונומיה שלהם. אם נדרוש מהם או נצפה מהם מעבר למה שהם רוצים או יכולים, התוצאה היא רק שאנחנו ניכנס לתסכול ולמרירות ובסוף נישרף.

לתת לרגשות ביטוי גופני, או לטפל בהם באופן גופני: התעמלות, ריצה, יוגה, קונטקט-אמפרוביזציה…
מכיוון שיש קשר בין הגוף לנפש שלנו, והם משפיעים אחד על השני, דברים גופניים שאנחנו עושות יכולים לעזור להרגיש טוב יותר עם דברים נפשיים. רגשות של זעם וכעס אפשר להוציא בפעילות גופנית אנרגטית כמו ריצה. אבל פעילות גופנית יכולה גם לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם רגשות מסוגים אחרים. היא מרחיבה את הנשימה וגורמת לנו באופן כללי להרגיש בריאות יותר – גם גופנית וגם נפשית.
כמו שכבר ציינו, ניתן להביע ולפרוק רגשות גם דרך תנועה, כמו למשל בריקוד

לשפר את יכולת ההסברה שלנו: אחד הגורמים לשחיקה הוא שאנשים לא מוכנות להקשיב או שאנחנו מדברות איתן והן לא משתכנעות. ככל שנדע יותר טוב לגרום לאנשים להקשיב לנו, וככל שנדע יותר טוב איך להשפיע עליהן, יהיו לנו שיחות מוצלחות יותר ולכן מעודדות יותר.
כאשר אנשים לא מקשיבות לנו או לא מושפעות מאיתנו זה יוצר תיסכול. יש בנו רצון גדול להשפיע ולשנות, אבל- או שאפילו לא ניתנת לנו האפשרות (כי אנשים עוברות ליד הדוכן ואפילו לא עוצרות), או שאנחנו מרגישות שהאפשרות ניתנת רק לכאורה (כי אנשים עוצרות לדבר איתנו אבל אפשר לראות שהן לא באמת מקשיבות אלא סתם רוצות להתווכח), או שאנשים כן מקשיבות ובכל זאת אנחנו לא מצליחות לשכנע. ככל שנדע טוב יותר איך לגרום לאנשים לרצות לדבר איתנו ואיך לשכנע אותן, יהיו לנו שיחות פוריות יותר. שיחות כאלה יוציאו אותנו במצב רוח טוב יותר ויתנו לנו מוטיבציה במקום לשחוק אותנו. ההשתפרות ההסברתית שלנו תיגרם גם ע"י למידה וגם פשוט ע"י אימון (שכולל לשים לב איך אנחנו מסבירות ולשפר את עצמינו). האימון גם יביא לרכישת ביטחון עצמי גדול יותר בשיחות ההסברה, דבר שיעזור לשכנע יותר.
גורם שחיקה זה עשוי לפעול יותר על פעילות מתחילות, שמצד אחד הרצון להשפיע לפעמים יותר לוהט אצלן, ומצד שני הן עדיין יודעות פחות איך לעשות את זה. כדאי לזכור שעם הזמן יבואו הנסיון וההשתפרות.

שיחת הסברה באוירה חיובית (במקום ויכוח באוירה של מאבק) – למשל עם מבקר/ת בדוכן, תשאיר אותנו עם הרגשה טובה יותר.
יש שני סוגים עיקריים של הסברה: הסברה שנעשית ע"י ויכוח עם הנמענת, והסברה שנעשית ע"י שיחה. ויכוח: כל אחת מנסה להוכיח שהיא זו שצודקת. לא מקשיבות אחת לשניה אלא בעיקר לעצמך, יותר מיועד לשכנע את עצמך מאשר את השניה. סוג של מאבק. התנצחות.
שיחה: אוירה של הקשבה הדדית. לא תוקפני.
שיחה באוירה חיובית: הסברה חיובית ומעודדת ולא תוקפנית ומאשימה  ("את יכולה לעשות שינוי גדול ולהשפיע על אלפי בעלי-חיים. זה בידיים שלך" במקום "את רוצחת אלפי בעלי-חיים"). טון דיבור לא תוקפני. לא נסיון להוכיח לנמענת שהיא טועה ואנחנו צודקות, אלא שאנחנו פשוט מראות לה זוית הסתכלות אחרת. דיבור לא רק על הסיבות למה להיות צמחונית, אלא גם על המכשולים שיש לנמענת בדרך לשם. המלצת סלבה: שיחה באוירה חברית, כאילו אנחנו מדברות עם חברה.
שיחה היא יותר יעילה מבחינה הסברתית. יש לה גם יתרון נוסף – שהיא יותר נעימה לנו ולכן פחות שוחקת: הנמענת רוצה להקשיב לנו, ויותר מושפעת מאיתנו – פחות תיסכול. אנחנו לא נאבקות כל הזמן (המאבק והרגשות השליליים כלפי אנשים הם גורמים שוחקים).

לשים לב לטוב: למשל בסוף דוכן לציין לעצמי את שיחות ההסברה הטובות שהיו בו
כל פעילות יכולה להיות גם מתסכלת וגם מספקת. למשל בדוכן: אנשים שלא מקשיבות ושיחות הסברה שמצליחות. לעצור לכמה רגעים בסוף הדוכן, ולהצביע לעצמי על השיחות הטובות (או החלקים הטובים בתוך שיחות) שהיו בדוכן. גם כדי ללמוד מהחלקים הללו וגם כדי לשמוח.
זה נכון גם לגבי הפעילות האישית שלך וגם לגבי התנועה בכלל. הרבה פעמים קשה לנו לראות את התוצאות של הפעילות. ההתעללות בבע"ח היא מאוד נרחבת והמאבק נגדה הוא מאבק שלוקח זמן. גם למשל בדוכן – הרבה פעמים אנחנו משפיעות על מישהי שאנחנו מדברות איתה, אבל ההשפעה הזאת תקרה רק אחרי שהיא תעזוב את הדוכן ותעכל את הדברים שהיא שמעה בשיחה בזמן ובקצב שלה. אנחנו עשויות להשפיע עליה מאוד ובכלל לא נדע מזה.
חשוב לשים לב להצלחות והתתקדמויות של התנועה לזב"ח בארץ ובכלל, ולזכור שהמאבק הזה לוקח זמן.

לפרגן לעצמינו! פידבק עצמי לאחר הפעילות – מה עשיתי טוב
לשבת עם עצמי אחרי הפעילות ולציין בראש (או אפילו לרשום על דף) איפה הייתי אחלה. מה עשיתי מוצלח. איפה השתפרתי מהפעם הקודמת, הצלחתי יותר להשפיע. גם ביקורת בונה על הדברים הלא מוצלחים שעשיתי היא חשובה, אבל חשוב מאוד גם לפרגן לעצמינו על כל דבר שמצליח ("הי! היום גרמתי למישהו שחשב שצמחונות זה משהו של תמהונים לשנות את הגישה שלו! גם אם הוא לא יהפך לצמחוני, לפחות הוא לא יציק לילדה שלו אם היא תחליט להפוך לצמחונית, ואולי הוא יאכל פחות בשר. אני עשיתי את זה!")

לא רוצה, לא צריך: לא חייבים לדבר עם כל אחת. אם נראה שמישהי לא מוכנה להקשיב – לא צריך לבזבז עליה אנרגיות.
זמנך, ובעיקר האנרגיות שלך, חשובות ביותר. ולכן כדאי להתעלם מטיפוסים שנראים שלא יקשיבו לך, ולא יושפעו כלל. מי שנראה שעוצרת בדוכן רק כדי להתווכח, אפשר לדחות אותו בנימוס, ולומר שאנו פונים אל מי שהנושא כן מדבר אליו. זכותו לא להקשיב ולהמשיך הלאה. מי שמדברת איתך על צמחונות רק כדי לקנטר אותך (למשל בבית ספר) אפשר לומר לה "זה מה שאני מאמינה בו, אם את לא מסכימה זו בעיה שלך".
במקרה ומזהים טיפוסים אלה כאשר השיחה כבר בעיצומה, כדאי לנסות ולהביא לסיומה במהירות.

הצבת יעדים חכמה: לא לקחת מטרות גדולות מדי, שההצלחה שלהן לא נראית באופק.
כאשר אנחנו מציבות בפני עצמינו מטרה גדולה מדי, שכדי להגשים אותה נחוצות שנים ארוכות (למשל: להפוך את כל העולם לטבעוני… אבל גם מטרות לא-כל-כך גדולות), נמנעת מאיתנו ההרגשה המספקת והנהדרת של לראות מטרה שהצבנו לעצמינו מתגשמת. להציב מטרה ולהצליח בה זה משהו שנותן מלא מוטיבציה. לשאוף אל האופק, אבל ע"י לשאוף כל פעם להגיע לכמה צעדים קדימה, ואז הלאה. במקום לשאוף לצמחן את כל חיפה, לשאוף לצמחן קודם כל עוד אדם ועוד אדם, להציל בעל-חיים אחד ועוד אחד. לחשוב על בעלת-החיים האינדיבידואלית שהצלנו, ולא על המליונים – "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם שלם", כי כל בע"ח היא עולם שלם בפני עצמה.
כשמתכננות קמפיין – להציב לו יעד ברור ובר-מדידה (כלומר, שאפשר להגדיר אם הוא הצליח או לא), ולא רחוק מדי. זה נותן דחיפה להגשים את היעד הזה.

עצרי להתרעננות: בדוכנים או הפגנות ארוכות, לקחת מראש שתיה ואוכל. לעשות הפסקה להתרעננות מהפעילות.
הפסקה כזו מיועדת לחידוש מאגרי האנרגיה, למנוחה נפשית וגופנית, וכדי לתת זמן לארגן מחשבות.

לחיות כל יום בפני עצמו, אבל להבין שפעילות לזכויות בע"ח עשוי להיות פרוייקט של עשרות שנים

לתמוך אחת בשניה: לתת לפעילות אחרות עידוד ופידבק חיובי, ולהיות מוכנה לקבל את זה מהן
כמו שחשוב לתת פידבק לעצמך, כך גם לאחרות. אפשר לתת גם ביקורות בונות וגם פידבקים חיוביים. אם את מרגישה שחוקה או מתוסכלת, אל תתביישי לבקש תמיכה מפעילה אחרת. פעילות לזב"ח הן אמנם מעטות בעולם לעומת רוב החברה האדישה, אבל יש לנו אחת את השניה.

תגובה אחת על הצעות לפתרונות כדי להקל או למנוע הישחקות

  1. פינגבאק: Milana Travis

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>