עבודת הבמאי וסרטי זיכרון: הפוליטי הוא האישי

איך עושים סרט על אדם שנהרג?
פאזל מרותך בצורה קצת מלאכותית, חובבנית, של כל מיני פנים.
ג'יל פיפס נרצחה לפני 14 שנים בזמן שהשתתפה במחאה, בניסיון לעצור משלוח של עגלים מבריטניה לתאי ריסון ביבשת אירופה. היא היתה בת 31. אם לילד. בעברה פעילה בחזית לשחרור החיות. היא היתה מעורבת גם במאבקים נוספים. בתמונות שלה בולטות הרסטות. בהקלטות בולט המבטא הקשה, שנדמה לי שמאפיין את מעמד הפועלים האנגלי.
התיאור שנתתי עכשיו, המעט שאני יודע על ג'יל פיפס, הוא לא יותר משברי עובדות, הבזקי מראות מחיים שלמים.
סרט על חייו של אדם דומה לזה. העורך יושב מול מסך העריכה. בידיו כל מיני חומרים – תמונות סטילז, קטעי וידאו. במקרה הזה: קטעי צילומים מהופעות פאנק ורגיי; תמונות מהפגנות – בחלקן ג'יל אינה מופיעה, בחלקן היא נקלטת בטעות בעדשת המצלמה, בחלקן המצלמה מכוונת אליה. צילומים וקטעי וידאו ישנים של התעללות בבעלי-חיים במשקים, בבתי-מטבחיים, במעבדות. חלק מהם ג'יל אולי ראתה – הם חוזרים ומופיעים בסרטים משנות השמונים והתשעים. האיכות לפעמים ירודה, בהתאם. ראיונות וקטעי חדשות מהטלוויזיה. צילומים משפחתיים מרצדים שנעשו במסרטה ביתית. כאן לא פעם המצלמה מתמקדת בג'יל.
איך מחברים את החלקים המקוטעים האלו לתמונה שלמה, לאדם שלם? הרי זה מועד להיות רופ ף. אולי האתגר הגדול ביותר של הבמאי הוא לעשות את החיבור הזה. ההחלטה עד כמה זה הצליח בסרט הנוכחי היא שלכם. ואולי האתגר הגדול ביותר הוא במיון של החומרים. במתן המשקל הראוי המלא לכל סוג של גילוי בו מתגלה האדם. כך בסרט זיכרון, כך גם בחיים שלנו בפועל.
קראתי לפרזנטציה הזו "עבודת הבמאי וסרטי זיכרון – הפוליטי הוא האישי". בכוונה הפכתי את סדר המלים בסיסמה החשובה "האישי הוא הפוליטי".
ההסתערות על הדיכוטומיה בין פרטי וציבורי, אישי ופוליטי, התמקדה במקור, בהשפעת הפמיניזם ובהשפעת ביקורת תרבות הצריכה, בפוליטיזציה של האישי. חשיפת יסודות הכוח במערכות יחסים. הסרת החסינות מאלימות ומניצול בספרה הפרטית של המשפחה. חשיפת המשמעות הפוליטית של מה שאני קונה, עם מי אני עושה סקס ואיך, מה אני אוכל, באלו מלים אני משתמש. הצורה הקיצונית, הקריקטוריסטית, של המגמה הזו היא משטרת הפוליטיקלי קורקט.
אם הגל הקודם שלל את האישי לטובת הפוליטי (גם האישי הוא פוליטי), הרי שגל נוסף שלל את הפוליטי לטובת האישי. הגל הנוסף של הסתערות על הדיכוטומיה בין פרטי לציבורי, הכריז שהמימוש האישי הוא האקט הפוליטי האולטימטיבי. אם האופן שבו אני עושה סקס הוא פוליטי, אז חדר המיטות (או המועדון) הוא המקום האולטימטיבי לפעילות פוליטית. אם הבחירה שלי במזון היא פוליטית, המקום לעשות בו פוליטיקה הוא המטבח. לפי הגל הקודם אני צריך להיות רגיש ליחסי הכוח שבתוך היחסים שלי עם בני זוג או בתוך הרגלי הקניות שלי. אני צריך לקרוא אותם בעיניים פוליטיות. בגל השני הבניה מחדש של האירוטיקה ושל הרגלי הצריכה הופכת להיות הפוליטיקה הבלעדית. לעומת זאת הפוליטיקה ה"ישנה" נקרא לה, פוליטיקה של התארגנות ציבורית, שביתות, הפגנות, עיתונים, נאומים – הפוליטיקה הזאת צריכה להיקרא בעיניים של האישי. להיות כפופה לאישי. מלכת דראג ירושלמית אחת, שבאופן עקבי מעבירה מסרים דכאניים בהופעות שלה, טוענת באופן עקבי שהיא אקטיביסטית פוליטית. שמעתי אותה עושה מעט מאוד הצהרות אידיאולוגיות. לא ראיתי אותה מגייסת אנשים לפעילות. אבל מבחינתה עצם היותה מי שהיא ועצם העשיה של דראג בירושלים היא האקט הפוליטי האולטימטיבי. זה נכון שזה אקט פוליטי, אבל זה לא מספיק.
מי שיסתכל בסרט על ג'יל מנקודת המבט של הגל שתיארתי עכשיו, יבהה בו בעיניים תוהות. התמונות של ניצול בעלי-חיים מצריכות הסבר. אם הקריין היה אומר שאלו תמונות שג'יל ספציפית ראתה, שנצרבו בתודעתה ושהניעו אותה, אם היו מספרים לנו שאנחנו מציצים כאן לתוך נפשה של ג'יל, אז התמונות האלו היו נחשבות חלק מנרטיב לגיטימי. אולי זה נכון – אבל לא שמעתי את הקריין אומר זאת. בעיני הביקורת מצלצלת כאן אזעקה. היד נשלחת לחותמת ה"פסול". האם אין כאן לקיחה של מוות, מוות שהוא דבר אישי, פרטי, ושיטוח שלו, הפיכה שלו לפלקט, ניכוס של הרגע האישי כל-כך הזה לטובת משהו אחר? האם זה לגיטימי לקחת את המוות של אדם, את הרגע הפרטי והאישי הזה, ולהפוך אותו לדגל, לפמפלט, לפלטפורמה לתעמולה?
הצנזורים שהופכים את האישי לפוליטי-האולטימטיבי, שמחפשים תמיד את האישי בתוך הפוליטי, שעושים רדוקציה של הפוליטי לאישי (ומי יתכחש לכך שמאחורי אקטים פוליטיים יש מניעים שנובעים מאישיותו של אדם) האנשים האלו יעלו תמיד שאלות כמו:

  • מה המוטיבציה שהביאה אותי להשתתף בהפגנה מסוימת? האם זו מוטיבציה נכונה או פסולה? זו שאלה חשובה לדין וחשבון לעצמי וגם לשימור האקטיביזם שלי. אבל היא לא באה במקום השאלה: האם המטרה של ההפגנה נכונה? האם האופן בו נעשתה ההפגנה יעיל?
  • האם אני משלם מחיר גבוה מדי עבור הפעילות? השאלה הזו חשובה. יצירת אקטיביזם שהוא בר קיימא עבורנו היא חיונית. זו חובה שלנו כלפי עצמנו וזה חשוב למאבק. אבל מותר לשאול גם: האם נחוץ לשלם גם מחיר גבוה יותר אל מול העוול?

שני מונחים שהגל הזה מתעב במיוחד הם המונחים של "גבורה" ושל "הקרבה". יש ממש בביקורת על המונחים האלו. אנחנו לא רוצים להחליף את רעיון השוויון בהערצה לגיבורים. אנחנו לא רוצים להחליף את הדבקות בחיים ברומנטיקה שמקדשת הקרבת קורבנות. אבל גבורה והקרבה הם חלק בלתי נפרד ממאבק לשינוי.
אני רוצה לחשוב לרגע על אנשים כמו סאקו וונזטי, האנס וסופי שול, מהטמה גנדי, רוזה לוקסמבורג, מרטין לותר קינג, ההרוגים בכיכר טייננמן. וגם ג'יל פיפס. אולי הדבר המתאים ביותר הוא לקרוא מתוך שיר ששרה ג'ואן באאז על ג'ו היל, פעיל איגודי עובדים שהוצא להורג באשמת שווא:

I dreamed I saw Joe Hill last night,
alive as you and me.
Says I "But Joe, you're ten years dead"
"I never died" said he.

"The Copper Bosses killed you Joe,
they shot you Joe" says I.
"Takes more than guns to kill a man"
Says Joe "I didn't die".

And standing there as big as life
and smiling with his eyes.
Says Joe "What they can never kill
went on to organize."

From San Diego up to Maine,
in every mine and mill,
Where working men defend their rights,
it's there you find Joe Hill.

שני גלי ההתקפה על הדיכוטומיה בין אישי לפוליטי הם חשובים. יש לשמר אותם. חיפוש מערכות הכוח בתחום הפרטי ושינוי בחיים האישיים הם חיוניים. גנדי אמר "היה מה שאתה מאמין בו".
חשוב גם להתבונן בפעילות הפוליטית שלנו כבני-האדם שעושים אותה ולא כמשאבים. גם את עצמנו אנחנו לא רוצים לחפצן.
אבל חשוב לזכור שהפוליטי הוא האישי גם במובן נוסף.
העמדות הפוליטיות שלנו הן חלק ממי שאנחנו.
התנועות הפוליטיות שאנחנו שותפים להן הן חלק מהזהות שלנו.
המקום בו אנחנו שמים את עצמנו ביחס לעוול מגדיר את המקום שלנו בעולם.
הפעילות הציבורית שלנו היא הדרך בה אנחנו מייצרים את עצמנו, היא ביטוי לאופן שבו אנחנו מעוניינים להיראות בעיני עצמנו ובעיני הזולת.
הקרבה היא לא אידיאל כשלעצמו, אבל היא גם לא בגידה בעצמי.
גבורה היא לא אידיאל כשלעצמו, אבל מול כוחות הרשע וההפחדה שמקיפים אותנו אי-אפשר בלעדיה. יש הקלטה של פיט סיגר שר את We Shall Overcome והוא אומר שהוורסיה החשובה ביותר שהמציאו לשיר הזה היא "אנחנו לא מפחדים – we are not afraid" והוא אומר: הרי כולנו לפעמים מפחדים, ובכל זאת אנחנו שרים זאת – אנחנו לא מפחדים. הגבורה, והמופת שנותנים מעשי גבורה, מעניקים כוח עצום למאבק מול מערכות ענקיות. לפעמים כדי שנצליח להיות גיבורים אנחנו זקוקים למניעים נוספים מעבר לצו המוסרי בעלמא. לפעמים אנחנו מבטאים אגרסיה. לפעמים אנחנו רוצים הערצה. לפעמים אנחנו רוצים קבלה. זה לא פוסל את הגבורה. ההעצמה שמעשי גבורה יוצרים – לאדם עצמו ולזולתו ולפעמים לדורות – הופכים אותם לאקטים פוליטיים חיוניים. והפוליטי הוא גם אחד הביטויים שלנו כאינדיווידואלים.
ג'יל פיפס אינה אדם פחות פרטי בכך שהיא הפכה לסמל למאבק לשחרור בעלי-חיים יותר מאשר לסדרת תמונות ילדות מרצדות.
ג'יל אינה מרטירית מבחירה. כללי המשחק היו שהשוטרים מושכים אותה מהכביש. כללי המשחק היו שהנהגים נזהרים מלדרוס. אבל מישהו שבר את כללי המשחק.
אבל ג' יל בהחלט היתה אדם פוליטי. והפוליטיקה שלה לא היתה פוליטיקה איסטניסטית. היא עשתה פעולות ישירות, וגם דוכנים וראיונות לתקשורת. היא אהבה מסיבות חופשיות ומוסיקת מחאה, אבל גם בלתה לילות וימים בפתח שדה התעופה. היא היתה טבעונית, אבל נהרגה בקמפיין שהוא בסופו של דבר קמפיין רווחה מוגבל: למנוע את היצוא של עגלים בריטים (שיומתו בכל מקרה) לתאי ריסון באירופה.
אני מציע לצאת מהסרט הזה עם לגיטימציה לכניסה לביצה הפוליטית המשמימה, המיושנת כביכול.
פוליטיקה לא רלטיוויסטית, שמביעה דעות ברורות, שאינה בוחלת באידיאולוגיה, שתעמולה והסברה הן חלק חשוב שלה. שלא מתביישת לומר שאנחנו לא מכבדים כל דעה. שיש בה נגד ולא רק בעד. פוליטיקה שבה אנחנו לא מסתפקים בלהיות חתרנים וליצור בועות קשות להבנה של אלטרנטיבה. אנחנו רוצים לשנות את מחשבותיהם ואת התנהגויותיהם של בני אדם פרטיים ואת מערכות הכוח בחברה כולה. ולא רק דרך מסיבות – כמובן גם דרכן.
אני רוצה שניתן לגיטימציה מחדש לשיטות הפעולה המיושנות כביכול.
להתארגנויות. לקבוצות פעולה. לוועדי מאבק.
לפליירים. לעיתונים. להפגנות. ובעידן האינטרנט: לאתרי אינטרנט, לפורומים, לבלוגים, לטוקבקים לסרטים ביוטיוב.
בעיקר אני רוצה להגיד: שינוי חברתי אפקטיבי אפשרי רק באמצעות התארגנות עם אנשים אחרים ויצירת קואליציות עם קבוצות נוספות. באמצעות פעילות פוליטית המכוונת החוצה.
בתוך המאבק הפוליטי הזה – וכאן אני כבר מסתכן שירגמו אותי באבנים – יש גם מקום למסגרת של המפלגה הפוליטית. המפלגה הפוליטית היא אחת המסגרות שמאפשרות גיוס כוחות חברתיים, התארגנות ויצירת קואליציות. יש למפלגה הפוליטית גם צד פרלמנטרי וגם הוא חלק שאסור לזלזל בו מהעשיה הפוליטית. לדברים שקורים בפרלמנט יש לעתים השפעה של ממש על חייהם של בעלי-חיים (כולל בני אדם) ועל חלוקת הכוח בחברה.
מפלגות הן פלטפורמה לקואליציות. אני לא חולק על כך שאם בחירות מוצגות כאילו הן אמורות להכפיף את השלטון לרצון העם, הרי שהן אשליה גמורה. מחזה מטורף שמסית את תשומת הלב מהבעיה. אבל בחירות הן גם במה לדיון פוליטי, מערכה שמשפיעה על כללי הפעולה של החברה, ופלטפורמה לגיוס כוחות חברתיים, לשינוי סדר היום הציבורי וליצירת התחברויות שיכולות לחיות גם אחרי הבחירות.
איך עורכים סרט על אדם שנהרג? אפשר לשאול גם: איך כותבים תסריט לחיים של אדם שעודנו חי? כשאנחנו עורכים את הסרטים האישיים שלנו, אסור לזלזל במקום של פוטג'ים, של קטעי וידאו, בהם אנחנו "רק" פלקט לרעיון, ברגעים בהם אנחנו מנהלים מו"מ פוליטי לצורך התחברות לקואליציה, או ברגעים אחרים של פעולה פוליטית מסוג זה. גם אם ברגעים כאלו אין כביכול ביטוי אישי, אינטימיות רגשית, ביטוי ייחודי, גם אם ברגעים כאלו אנחנו "רק" חלק מתנועה או ממהלך גדול. לכל איש יש שם שנתן לו מותו, וג'יל תיזכר על בסיס מותה ברגע שבו היא היתה ביטוי של רעיון, ייצוג של תנועה. אבל גם אם לא יצא לנו למות אגב סוג כזה של פעילות, היא נותנת לנו שם שהוא חלק מאיתנו לא פחות מהשם שנתן לנו לנו אופן חיוכנו או שנתן לנו הים. אסור לנו לזנוח את השם הזה שאנחנו קוראים לעצמנו בזמן שאנו עורכים את פרטי החיים שלנו. אסור לנו לזנוח אותו כשאנחנו עורכים את הסרטים באמצעותם אנחנו מייצרים וזוכרים את עצמנו ומביימים את חיינו מרגע לרגע.

יוסי וולפסון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>