החיים קשים יותר עם עיניים עצומות

living is easy with eyes closed שרו הביטלס, תוך כדי שהם מטיילים להם בשדות תות לנצח.
כלומר, כל אותם אוכלי-בשר-גזענים-שובינסטים-מיליטריסטים-פאשיסטים-קפיטליסטים-ושונאי-טחינה פשוט עושים לעצמם חיים קלים. הם עוצמים עיניים לראות את כל החרא שיש בעולם, כל הדברים הרעים שקורים לכל מי שהיא לא הם, וכך מצליחים להמשיך לחיות את חייהם האדישים והאגוצנטריים.
ואנחנו, שגילינו את הטעם האמיתי של החיים, שמשמעותו: להיאבק למען עולם טוב יותר + טחינה עם סילאן, אנחנו האנשים פקוחות העיניים, שרואות את העולם כמו שהוא.

אבל רגע, אולי זה לא מדויק. כלומר, אנחנו אכן פקחנו את העיניים לכל הסבל והעוול, אבל גם אנחנו בעצם די עיוורות, הרבה פעמים. גם לנו יש ראיה סלקטיבית, אם אפשר לומר כך.
אנחנו פקוחות-עיניים לסבל, אבל עיוורות לאושר, לשמחה.
אנחנו רואות את הציפורים הכלואות בלולים והנשחטות, אבל שכחנו להסתכל על הציפורים שעפות בשמיים, משחקות עם הרוח, יושבות להנאתן על ענף של עץ נישא, בונות קן ומגדלות גוזלים, נהנות מהשמש באביב ומהרוח הנעימה בסתַו. אם אנחנו רואות אותן, זה רק כאשר גוזל נופל מהקן או ציפור נדרסת. רק אז פתאום נפקחות העיניים שלנו ואנחנו שמות לב אליהן, כי התאמנו את החושים שלנו לקלוט סבל, לא אושר.
אנחנו רואות את הדגים בבריכות הדגים. אבל בדגים שביַם אנחנו מבחינות רק כאשר הן נידוֹגוֹת או כאשר אזור המחיה שלהן מזדהם. העיניים שלנו חודרות אפילו את הקירות העבים של מעבדות הניסויים כדי לראות את הקופות שמוחזקות שם (בעזרת מצלמות נסתרות וחוקרות סמויות). אבל לא מצליחות להרחיק עד הג'ונגלים (או עד ערוץ הטבע בטלויזיה) כדי לראות את הקופות המאושרות ששם – אלא אם כן, כמובן, הן ניצודות או שהיער שהן חיות בו נכרת.
והאם ייתכן, שגם לפלסטינאיות שמדוכאות תחת עול הכיבוש, יש רגעי אושר בחיים? האם ייתכן שגם פליטים צוחקים לפעמים? ושְמי שסובלות מרעב במדינות עניות אוהבות, מתרגשות, מתחבקות, מדברות שיחות נפש טובות ומשחררות, עושות מין, חולמות חלומות מתוקים?
והאם ייתכן (וזה כבר רעיון רדיקלי מאוד, אז תזהרו), שגם בחיים שלנו, בין הפגנה לכתיבת מכתבי מחאה, בין שיחת הסברה לביקור אצל הווטרינרית עם חתולת רחוב, בין צפייה בסרט מחקירה סמויה בתעשיית הביצים לבין העצב והבכי או הכעס והאגרסיות שמתעוררים בנו בעקבות זאת, שיש שם (או יכולים להיות שם), אנשים שאנחנו אוהבות ואוהבות אותנו, רגע של שקט ושלווה, טיול מהנה בטבע, ארוחה טובה, ספר מהמם, או סתם סרט הוליוודי טפשי וחמוד?
אם כן, אני רוצה להיות (גם) שם. אם כן, אני רוצה לחיות.

עידא בת-חיפושאי

קטעים מתוך טקסט של טיק נהאט האן, תורגם ע"י יוסי וולפסון:

החיים מלאים בסבל, אבל גם בדברים מופלאים, כמו השמים הכחולים, אור השמש, עיניו של תינוק. לא מספיק לסבול. אנחנו צריכים להיות גם בקשר עם הדברים המופלאים שבחיים. הם בתוכנו ומסביבנו, בכל מקום, בכל עת.
[…] האם אנחנו צריכים לעשות מאמץ מיוחד כדי ליהנות מהיופי של שמים כחולים? האם אנחנו צרכים להתאמן כדי שנוכל ליהנות ממנו? לא, אנחנו פשוט נהנים. כל שניה, כל דקה של חיינו יכולה להיות כזו. היכן שלא נימצא, בכל זמן, יש לנו אפשרות להנות מאור השמש, מהנוכחות זה של זה, אפילו ממגע הנשימה. אנחנו לא צריכים ליסוע לסין כדי ליהנות משמים כחולים. לא צריכים להפליג לעתיד כדי ליהנות מהנשימה שלנו. אנו יכולים להיות במגע עם הדברים האלו ממש ברגע זה. יהיה זה חבל אם נהיה מודעים רק לסבל.
[…] כל יום 40 אלף ילדים מתים מרעב. למעצמות הגדולות יש היום יותר מ-50 אלף ראשי חץ גרעיניים, מספיק כדי להשמיד את כדור הארץ כולו מספר פעמים. אבל זריחת השמש היא יפה, והוורד שפרח הבוקר בסמוך לחומה הוא נס. החיים הם נוראיים ומופלאים כאחד.

ראו גם: מה המחיר של שדות תות לנצח?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>