רשימה על סינגל אישיו

 [הערה: הטקסט המקורי הוא בן שני חלקים. החלק הראשון מתייחס לביקורת שמוטחת לפעמים כלפי ארגוני זכויות בע"ח שהם "single issue", כלומר מתמקדים רק בנושא אחד, ולא עוסקים גם בזכויות אדם, איכות סביבה, או נושאים פוליטיים אחרים. כאן מוצג החלק השני]

גיוס והרס עצמי

ראיתן את הסרט "החגיגה של באבט"? זוכרות גם את הסצנה שבה באבט מעצבת מאכל שלווים? האם הייתן מסוגלות ליהנות מהערכים האסתטיים המדהימים של הסרט, או שמא ההתייחסות לבעלי-החיים חסמה אתכן לכל רגש זולת הרצון המוחץ לרוצץ את גולגלתה של באבט יחד עם יוצרי הסרט ומשתתפיו? האם בעת צפייה במערבונים אתן מוטרדות מהשימוש בסוסים עד שהדרמה לא מרתקת אתכן? ומה לגבי "הזקן והים" של המינגווי?

ושאלות למי שאינן פעילות זכויות בעלי-חיים דווקא: האם קרה לכן שבעת צפייה בסרט כל שחשבתן עליו הוא התפקיד הפוליטי שהסרט עשוי לשמש, האופי הדכאני (או המשחרר) של השיח בתוכו, התפיסה השוביניסטית (או להפך) המשתקפת בליהוק…? האם קרה לכן שהסתכלתן באנשים (באוטובוס, ברחוב, בפסטיבל) וחשבתן עליהם במונחים של "קהל יעד" שיש "להגיע אליו" ו"לגייסו"? האם יצא לכן לשוחח עם מישהי ולנתב את דבריכן על בסיס שיקול אחד – מה ישכנע אותה להצביע בצורה מסוימת, או לתמוך בעמדה מסוימת? האם קרה לכן ששכחתן שבפניכן זולת הראוי לכבוד כשלעצמו?

בעוד שבארגונים single issue יש מן החיוב, בהיותם נותנים פתחון פה לציבורים מושתקים, אנשים "single issue" עשויים להיות דבר עצוב מאוד. המוסר הוא תובעני. בימים בהם פלסטינים בשטחים אינם יכולים להגיע לבית-חולים, הליכה לסרט נראית לפעמים כפשע. איך אפשר לשבת ולשמוע מוסיקה כשילדים גוועים? איך אפשר לטייל בטבע ולהתמסר לשמש ולרוח כשאנשים או בעלי-חיים אחרים כלואים בתאי צינוק ולעולם אינם רואים את קו האופק? עד שלא אגיע למצבו של ילד אפריקאי שנמכר לעבדות, עד שלא אגיע למצבה של חולדה במעבדת ניסויים יפנית – עד אז הרי שאני ממשיך להחזיק בפריבילגיות שמעניקים לי המין הביולוגי שלי, הגזע שלי, האזרחות שלי, המין שלי, העדה שלי, ההשכלה שלי… וכל עוד אני מחזיק בפריבילגיות עליי לחלוק את מה שזכיתי בו מן ההפקר עם מי שאין להם מאום; עליי להשקיע את כל זמני ומרצי לתיקון העוול. כי ההנאות שאני יכול ליהנות אינן אלא הנאות של גזלן ממה שהשיג שלא בצדק. כך זועק המצפון – ומי תבוא ותכחיש?

עוד לא פגשתי מי שנענתה באמת, עד הסוף, לצו המצפון. כל ה"קיצוניים" ש"כל חייהם רק פוליטיקה" רחוקים עדיין מרחק מזרח ומערב מהקרבה טוטאלית. ובכל זאת, נדמה שכמה מהם חצו את הקו הדק ההופך אותם לאנשים שטוחים, אנשים single issue, שאינם ממצים את יפי החיים, שמתקרבים להרס עצמי. הרשימה הזו היא קריאה להם להסתכלות עצמית. היא בוודאי איננה מעשה סניגוריה לרוב המוחלט, האגוצנטרי, שאוטם את עיניו לסבל כדי להמשיך באורח חיים אישי ונהנתני. כולנו אנשי אס-אס במחנה עינויים והשמדה גדול ושמו כדור הארץ. האם מי שמטילה את גופה בפתח הכבשנים היא מטורפת? האם מי שמנהלת את בית הספר לילדי השומרים, מאזינה לבטהובן ומטיילת מדי יום טיול של אחר-צוהריים נוכח הארובות, אינה ראויה לתלייה?

ובכל זאת.

בכל זאת אני מרגיש, שטוב יותר (למה?) להיות פתוח לאנשים, למוסיקה, לטבע; לראות את האנושי והיפה גם באוכלי בשר ימניים; להיות קשוב לרגשות שלי ושל זולתי; לחשוב ולדבר ולכתוב למען הדבר עצמו ולא רק ככלי לשינוי חברתי. אני לא מדבר על הדברים האלו ככלי: אדם שאוהב יותר ומעורב יותר וחווה יותר הוא אולי גם פעיל אפקטיבי יותר. לא זו הסיבה לאהוב ולהקשיב ולחוות, אבל שווה להתעכב גם על זה קצת.

הקרבה היא ערך, אבל הכוח שבהקרבה הוא דווקא מתוך זה שהאדם מציב את עצמו – כל כולו, בגוף ונפש – אל מול בולדוזר הדיכוי ("מטיל את גופו בפתח המשרפות"). הכוח שבפעילות שלנו נשאב מבפנים, מתעצומות נפש פנימיות, שלעתים מכריעות בעצמתן את כל מנגנוני הכסף והתחמושת. במונחים קפיטליסטיים זהו "היתרון היחסי" שלנו, שעלינו לטפח. כאן מצטלבים הנאמנות שלנו לעצמנו והחובה שלנו כלפי הזולת. השלמות שלנו עם עצמנו, הידיעה העצמית והאהבה את עצמי – לא בשל מעלותיי אלא כאהבה שאינה תלויה בדבר -, הן עוגן לפניה אל הזולת. הקבלה העצמית מאפשרת לנו לחוש אמפטיה עם הזולת. בסיס חזק של עצמה פנימית מאפשר לנו להביט בעיניים חשופות היישר אל תוך הסבל המחריד שמקיף אותנו – להביט ולא להתערער מהזוועה. חמלה היא רגש יציב, בר-קיימא ורב עוצמה יותר משנאה או מכעס. החמלה ניזונה מאהבה, ולכן היא אפשרית יותר אצל מי שאינה קרועה בתוך עצמה אלא מגיעה מתוך שלווה פנימית. המהפכה המתחוללת מתוך האדמה רבת כוח יותר מזו שמחוללת האש.

אבל נפש רחבה איננה רצויה רק כנשק החזק ביותר של המהפכה. היא דבר שאני מבקש לחתור אליו כשלעצמו, דבר שאני רוצה לראות גם אצל מי שיקרים לי, ובעצם אצל כל אחת ואחד. אינני קורא להצטרפות למרדף האינסופי אחר הנאות חולפות, מרדף שניזון מתסכול ויוצר תסכול וכאב. אבל טוב אולי לעצור מדי פעם את מרוץ ההפגנות והישיבות, כתיבת הכרוזים והגלישה באתרים פוליטיים. לעצור ולהסתכל פנימה, או לראות סרט טוב, או להיפגש עם בן-אדם שני (שגם הוא, כמונו, אינו מושלם בהשקפתו או במעשיו), ליצור אינטימיות ולא רק לדבר פוליטיקה, ליגוע באושר.

שיר של אום כולתום מתנגן על עוּד, כוס של מיץ, נרגילה, רוח קלה.

אורות העיר מתנפצים על גלים של ים.

ספסל בשמש בגן ציבורי. (וכן, זו מיטתו הלילית של הומלס חסר תקווה, מכור לטרפנטין. אני אוהב אותו גם באוכלו חצי המבורגר מהזבל וריח רע נודף מפיו. יש להילחם. גם למענו. אבל עכשיו מלטפות אותי קרני השמש.)

יוסי וולפסון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>