על אהבה וייאוש

"אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו בשנאת חינם, נשוב להיבנות וייבנה העולם עימנו באהבת חינם" (הראי"ה קוק)
למה גם הפגנה על הרג צריכה להיות בקצב הסמבה?
מה הקשר בין היחס לעובדים זרים וההרג בעזה?
למה האישי קשור לפוליטי?

לפני שבוע, חשבתי שכשאפרד מרוסנה בשדה-התעופה בחזרתה לתמרה – אבכה, כי הפרידה הזאת כל-כך קשה לי, ומשאירה את רוסנה להתמודד לבד עם דברים שהייתי רוצה להיות לצידה כשהיא מתמודדת איתם. אבל בעקבות הארה שאורי נתן לי (שלא התייחסה ישירות לזה), הבנתי שזה לא נכון לבכות. אהבה מלאה, בלי תנאים, זהו דבר שמחזק אותנו, וזה מה שאני משתדל ולומד איך להרגיש עם רוסנה (ובתקווה, בהמשך עם כל העולם). אהבה צריכה לגרום לנו יותר אושר, יותר כוח, וכך אפילו בזמנים קשים אפשר להיות מאושר. כי הקושי והכאב בגלל דברים נוראים העוברים על יצורים אחרים בא מתוך אהבה אליהם (אחרת כאבם וקשייהם לא היו נוגעים כ”כ לליבנו), ואהבה זו היא חזקה יותר מכל קושי וכאב, לכן עם הקושי והכאב האהבה יוצרת שמחה. והכאב שבא מתוך האושר בינינו עוזר לנו להרגיש את החיבור בינינו, מה שמביא אותנו לשמחה של האהבה.
בערב, הייתי ביום המהגר הבינלאומי, ומשם גם יצאה ההפגנה נגד ההרג בעזה. הגעתי לשם והרגשתי שאני רוצה לבכות; לבכות על מצב המהגרים הזרים בישראל, לבכות על היחס של ישראל כלפיהם, לבכות על ההרג בעזה ולבכות מתוך תחושת חוסר-האונים שלנו כשאנו מנסים לפעול בעניין אך לא נראה שהפעילות שלנו יוצרת שיפור. ואז, כשעברתי מהקרנבל והמוסיקה האפריקאית ולטינית להפגנה, ראיתי את אור מתופף, והיה לו אור בעיניים, והדברים התחברו לי. הבנתי שאני בא להפגנה לא כדי להרגיש שאני עושה משהו למרות שאין בו תועלת, ולא בשביל למלא את חובתי, אלא בשביל להראות את החיבור והקשר שלי עם האנשים הסובלים. להראות שאכפת לי מקשייהם ואני מרגיש בכאבם של מהגרי העבודה ושל האנשים בעזה, ושל כל מי שנמצא לידי וסובל. זהו הקשר בין היחס למהגרי העבודה וההרג בעזה – מי שעושה את זה, מקובעי המדיניות ועד המבצעים, חושב על הפרדה; לא אכפת לו מהם, כי הם משהו אחר, הם לא שייכים לקבוצה שלו, ולכן הוא מרשה לעצמו לסחור, לרמאות ולהרוג אותם (וכך הוא מצליח לשלוט, בשיטת הפרד ומשול הידועה). אני מרגיש את הקשר שלי אליהם כיצורים חיים וכבני אנוש, ולכן אכפת לי מהם ומכאבם, ובאתי כדי לבטא זאת. אני מרגיש שהקשר שלי והמעגל שיש לי עם האנשים סביב, בא לפתח אותי ולגרום לי להרגיש יותר קשר עם עוד אנשים ויצורים חיים, ולא גורם לי להיות נגד אנשים אחרים. הפגישה בהפגנה עם כל-כך הרבה אנשים יקרים, חברים וחברות, מחזקת את הקשר והחיבור שלי עם האנשים בעזה, ולא באה כנגד אף-אחד. הקשר הזה נקרא אהבה, שכדי לחזק אותה יש מוסיקת סמבה – כנגד פרץ השנאה שיוצרים ומבטאים אלו הגורמים להרג בעזה, אנחנו בוחרים באהבה.

אהבה + חיבור ולא ניתוק.

ושאלה לסיום: מה זה אומר לגבי חיים בקהילה לעומת חיים לבד?

שלומי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>