מה המחיר של שדות תות לנצח?

bad wisdom
(Suzanne Vega להאזנה)

Mother the doctor knows something is wrong
'cause my body has strange information
he's looked in my eyes and knows I'm not a child
but he doesn't dare ask the right question.
Mother my friends are no longer my friends
and the games we once played have no meaning
I've gone serious and shy and they can't figure why
so they've left me to my own daydreaming.
What price to pay for bad wisdom?

Mother you've taught me the laws are so fine
if I'm good than I will be protected
I've fallen through the crack and there's no getting back
and I'll never trust whoever gets elected.
Mother your eyes have gone suddenly cold
and it wasn't what I was expecting
once I did think that I'd find comfort there
and instead you've gone hard and suspecting.
What price to pay for bad wisdom?

"living is easy with eyes closed" שרו הביטלס בשיר Strawberry Fields Forever.
אבל אנחנו בחרנו שלא לעצום עיניים. בחרנו שלא לתת לכאב, למצוקה, לפחד, של כל-כך הרבה בני-אדם בעולם, ושל בעלי-חיים אחרים, לעבור על ידינו מבלי שנתייחס אליו, מבלי שנתערב, מבלי שנושיט יד וננסה לעצור את זה. חלק מהמאבק שלנו הוא אמנם נגד דיכוי שאנו בעצמינו עוברות – כחלק מקבוצות מופלות (למשל נשים) או פשוט כאינדיבידואליות בתרבות קפיטליסטית וצרכנית. אבל הרבה ממנו הוא נגד דיכוי שאנחנו לא סובלות ממנו בעצמינו, שהיינו יכולות(?) לבחור להתעלם ממנו, כמו שרוב האנשים עושות.
אבל אנחנו בחרנו אחרת. למה? האם בגלל שאנחנו רגישות יותר? טובות-לב יותר? חושבות יותר? מוּדעות יותר? לא יודע. אולי כל התשובות נכונות. מה שאני יודע לפחות לגבי עצמי, הוא שחלק מהתשובה הוא שהבנתי שהחיים עם עיניים עצומות הם יותר קלים, אבל הם גם יותר שטחיים, פחות מלאים, פחות חיים.

אבל מה המחיר שאנו נדרשות לשלם על הBad Wisdom שלנו, על הבחירה לפקוח עיניים?* כאשר אנחנו מחליטות לנהוג ככה, אנחנו הופכות שותפות לכאב של אלו שאנו נאבקות למענן. עצם המודעות הזאת מכאיבה לנו, כי אנחנו מוותרות על האדישות הנוחה והמגוננת. וזה שהמודעות הזאת הופכת אותנו לאקטיביסטיות פוצע אותנו גם כן – בגלל דברים שעוברים עלינו בפעילות. המודעות והאקטיביזם נותנים לנו הרבה מאוד דברים טובים, ממלאים אותנו, מלמדים אותנו על עצמינו, מהנים לפעמים, מסעירים ומרגשים. אבל הם גם פוצעים. כמובן שלא ניתן להשוות בין הכאב שנגרם לנו לכאב של אלו שאנחנו פועלות למענן, אבל (כמו שכותבת פטריס ג'ונס בהפחד להרגיש) אם לא נטפל במצוקות שלנו זה יפגע בסופו של דבר גם במאבק.

אני חושב שברוב שנות האקטיביזם שלי לא ידעתי איך לפעול חכם. התעלמתי מהקשיים והמצוקות שלי במקום לטפל בהם. ולאחר כמה שנים מצאתי את עצמי מתרחק ופועל פחות. מסתבר שדרך הפעילות שלי לא היתה ברת-קיימא (ואני עוד פעלתי באופן חכם יחסית לאנשים אחרים מסביבי, שראיתי אותם מתמוטטים כמו פרות קורסות, ולא רוצים לשמוע עוד אף פעם  את המילים "הפגנה" או "משקים מתועשים").
אני חושב, בדיעבד, שההתרחקות הזאת מפעילות היוותה דרך להגן על עצמי מהדרכים בהן פגעתי בעצמי במהלך האקטיביזם שלי. בחרתי (בחירה לא-מודעת, כמובן) להיאטם במידה מסויימת לסבל של אנשים ובעלי-חיים אחרים, אלו שאני לא מכיר אישית. להיות מודע אליו, אבל רק באופן שיכלי, ליצור ניתוק בין המחשבה על מה שקורה בעולם לבין הרגש שזה מעורר בי, שזה היה מעורר בי בעבר.

אנה פרויד עסקה בפסיכואנליזה של מנגנוני הגנה. לפי התאוריה שלה, הפעלתי את המנגנונים של הכחשה (לא לראות סבל שקיים בעולם, לעצום עיניים ולדמיין שמה שאני לא רואה לא קיים) ושל אינטלקטואליזציה (הניתוק בין המחשבה והרגש). מנגנוני ההגנה נועדו לשמור עלינו ממשהו שמפחיד אותנו. אם כן, מה שמפחיד אותי הוא כנראה לחוות מחדש את הכאב שבלהיות מודע, לפתוח את הפצעים הללו. "גיליתי", באיחור קל של 25-30 שנים של חיים, שהביטלס צדקו במשפט שציטטתי בהתחלה.

אבל אני זוכר גם שהחיים ריקים יותר ככה. אני לא יכול לאטום את הרגש שלי, להגביל את עצמי, בתחום אחד בחיים ולצפות שזה לא ישפיע על תחומים אחרים. עצירת הרגשות שלי כלפי הסובלים תוביל בהכרח גם לכך שהיכולת שלי לאהוב ולהתאהב תהיה מוגבלת יותר, היכולת שלי להנות מפרח יפה או שביל מתפתל תהיה פחותה יותר, ואתקשה יותר לרוץ באותם שדות תות לנצח, עליהם הביטלס שרים בשיר הזה.

מה שאני מחפש הוא למצוא איך להתמודד עם כל אותם הפצעים שנפצעתי, עם החלקים הכואבים והמציקים של התבונה והמודעות, ולדעת איך אפשר להיפתח לדברים שוב בלי להיפצע מזה כל כך. אני מקווה שאם אלמד את זה, אז להיות-מודע-מחדש, להרגיש-מחדש, לא יהיה בשבילי משהו מפחיד. אוכל להוריד את ההגנות שלי ולחזור לפעול, לחזור לחיות בעולם הזה כחלק נושם ממנו. לתת לעצמי להרגיש.

(כי "כל מה שצריך לעשות זה לקחת נשימה עמוקה ולתת לעצמך לאהוב את העולם בכל ליבך, ולתת לעצמך לזעום בכל מאודך על רוצחיו של אותו עולם, רוצחיו בשם העם, בשם הדת, המעמד, הכסף, הצדק, הקוסמטיקה, הרפואה, התזונה הנכונה ורמת החיים.
והאהבה והזעם משחררים. זו הרגשה נפלאה. הכל נהיה ברור. בלי שטויות והסחות-דעת. לעולם מגיע הכל, מעצם היותם חיים ולא בשום תוקף אחר. זו הרגשה טובה להביט על העולם כחלק ממנו, חלק הנושם יחד עם החיים עצמם"
מתוך "המאבק לזכויות החיות כחלק ממיכלול, או: הכל קשור ואתם יודעים את זה" של הבריגדה האנרכיסטית של הגליל העליון)

אלכסנדר חיפושאי

מאמר המשך: החיים קשים יותר עם עיניים עצומות

*  הפרשנויות לשירים שאני משתמש בהם הן על אחריותי האישית. אין לי מושג אם סוזאן וגה או הביטלס התכוונו למה שאני מתכוון, וזה לא משנה לי.

תגובה אחת על מה המחיר של שדות תות לנצח?

  1. פינגבאק: Melanie Glastrong

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>