לתת לעצמנו מקום

כאשר אנחנו נחשפות למידע קשה, מעציב או מזעזע, אנחנו זקוקות לאחר-מכן למרחב שבו נוכל לעכל ולעבד את המידע. אם לא נעשה זאת, המידע והמראות שאנחנו רואות ייכנסו לתוך המערכת שלנו באופן לא מעובד, ואנחנו לא יכולים לדעת לאן הם ייכנסו ומה הם יעשו לנו שם בפנים.
אחרי שאנחנו רואות סרטון מזעזע, למשל, ניתן לעצמנו זמן לבד בשקט לעבד את המידע, או זמן עם חבר/ה טובה. אפשרות להיות קצת עם עצמנו ועם מה שזה עשה לנו, במקום לקפוץ ישר לעשות משהו אחר (מעבר חד, שהרבה פעמים הוא אמצעי התגוננות – אנחנו עושות את זה לא רק כי אין לנו זמן, אלא דווקא כדי שלא נצטרך לחשוב ולהרגיש).
אם ניתן לעצמנו מקום, מרחב וזמן לעיבוד המידע, נצא משם חזרה אל החיים הרגילים או חזרה אל האקטיביזם פחות מותשות, הרבה יותר בעלות עוצמה, ויותר בעלות מוטיבציה.

לפעמים אין ברירה אלא לעבור הלאה. זה נכון. אם אנחנו באמצע הפגנה במשק, אנחנו לא יכולות לעצור לעבד את המידע כי עלינו להמשיך להפגין, להתמודד עם המצב בשטח. אם אנחנו מציגים סרטונים קשים בדוכן הסברה, אין לנו את האפשרות לעצור כל חמש דקות. ולפעמים זה פשוט יום באמת עמוס ומלחיץ ואין לי את הכוחות הרגשיים לשים לב לעצמי.
צריך למצוא את האמצע הנכון בין לתת לעצמי זמן ומרחב לבין להמשיך להתנהל בלחץ של האקטיביזם ובחיי היום-יום. אבל צריך להיות מודעים לכך שהנטייה האוטומטית שלנו היא להדחיק, לעבור הלאה, פשוט בגלל שלטווח הקצר זה הרבה יותר נוח. אבל לטווח הארוך זה פוגע בנו נפשית וגופנית, שוחק את האקטיביזם שלנו, ומזיק למאבק.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>