האם זה לא ביזבוז זמן להתעסק בעצמי?

רגע, רגע! אבל לא משנה עד כמה אני אולי מרגיש רע, זה כלום לעומת הסבל של בעלי-החיים. אז האם זה לא בזבוז זמן ואנרגיה להתעסק בעצמי?

קטעים מתוך "הפחד להרגיש", מאת פטריס ג'ונס*:

crying gooseבני אדם הם בעלי-חיים. לבעלי-חיים יש רגשות. לבעלי-חיים יש גוף שחווֶה ומבטא את הרגשות שלהם. כמו כל תהליך פיסיולוגי אחר, הרגשות קיימים גם אם מתעלמים מהם או מכחישים אותם.
אחד המיתוסים לגבי עליונות האדם הוא שאנחנו יכולים להתעלות מעל הרגשות שלנו, בעוד בע"ח אחרים כבולים לרגשות שלהם. זה הולך יחד עם הרעיון שאנחנו לא חייבים ולא צריכים להקשיב לגוף שלנו, בזמן שבע"ח אחרים נשלטים על ידי הגוף שלהם. הרעיון הזה מובנה כל כך עמוק בכל כך הרבה תרבויות מערביות ומזרחיות שאפילו פעילי זכויות בע"ח עשויים לתפוס את עצמם מאמצים אותו.
כאשר אנו מסרבים להכיר בגבולות הפיסיים של עצמינו או מצפים מעצמינו להיפטר מהגורמים הרגשיים שמשפיעים על חיות אחרות, אנו מתקרבים באופן מסוכן לתפיסה של עליונות השכל ("האנושי") על הגוף ("החייתי"), תפיסה שמובילה לביוטכנולוגיה ולנסיונות אחרים לעצב מחדש את העולם הטבעי, בהתאם לפנטזיה של האנושות על עצמה כשליטה כל-יכולה.
למען האמת, החיים הולכים לפי הכללים שלהם, לא שלנו. אין לנו יותר שליטה על הרגשות החייתיים שלנו מאשר יש לכל בעל-חוליות אחר. אנחנו יכולים לבחור מה לעשות עם הרגשות שלנו ואפילו, עד גבול מסוים, האם כן או לא להרגיש אותם באופן מלא. אבל אנחנו לא יכולים לבחור לא להרגיש כעס על חוסר צדק או עצב על אובדן, יותר מאשר תרנגולת יכולה לבחור לא להרגיש פחד כשבן אדם נכנס ללול.
רגשות יכולים להיות גם מפחידים וגם מפתים, בגלל שהם נשארים בלתי-מבוייתים לא משנה כמה מאולפים הפכנו להיות בתחומים אחרים. אבל הדבר היחיד לפחוד ממנו לגבי רגשות הוא פחד מרגשות. כמו נהרות, רגשות הם הכי מסוכנים כאשר הם נחסמים בסכרים או מתועלים באופן לא מתאים. כמו נהרות, הם הולכים לזרום בכל מקרה ועשויים להפוך להרסניים באופן שלא ניתן לחיזוי, אם לא יתנו להם לזרום בנתיב הטבעי שלהם.
לעיתים קרובות, פעילים למען בעלי-חיים מהססים לדבר על, או אפילו לחשוב על, הרגשות האישיים שלהם, בגלל שהסבל של בעלי-החיים הוא כל כך יותר גדול, באופן בלתי ניתן להשוואה. המניע לדיכוי-העצמי הזה הוא אלטרואיסטי אבל התוצאות שלו עלולות להיות מזיקות.
כמובן, המצוקה והצער שנגרמים מלהיות עֵד לאלימות לא דומים לאֶימה ולכאב שנחווים ע"י הקורבן של האלימות. אבל המצוקה של העד היא אמיתית ולא ניתן לטאטא אותה הצידה באמצעות השוואה למצוקה של קורבן האלימות. מחקרים שנעשו מראים שמאורעות טראומטיים יכולים להיות בעלי השפעה רגשית חזקה גם על העד.
חשיפה לסבל של בעלי-החיים יכולה להוביל למצוקה, שעשויה להתבטא גם בדברים גופניים כמו נדודי שינה, חוסר תיאבון או השפעה כימית במוח. להגיד לעצמך שהמצב של בעלי-החיים הוא יותר גרוע לא הולך לגרום להשפעה הנפשית עליך להיעלם. התעלמות ממה שאת/ה מרגיש/ה עשויה להשפיע על היכולת שלך לתפקד באופן בריא, וכך היעילות של הפעילות שלך למען בעלי-חיים תיפגע גם היא. כך, למרות שההתעלמות מרגשותיך נעשתה מתוך כוונה לעזור לבעלי-החיים, התוצאה שלה יכולה להזיק. דאגה לעצמינו ולמה שאנחנו מרגישים אינה בזבוז של זמן שהיה יכול להיות מוקדש לפעילות למען בע"ח. להיפך – היא מאפשרת לנו להיות פעילים אפקטיביים יותר.

אנחנו רואים מראות שאף אחד לא אמור לראות, כי סבל שכזה לא אמור להתקיים. אנחנו פוגשים את הדברים הנוראיים ביותר שהאנושות יצרה. ואנחנו יודעים שהטראומה שלנו היא משנית, שהטראומה העיקרית נחווית ע"י בעלי-החיים. אבל אנחנו גם יודעים שאם לא נטפל כראוי במה שאנחנו מרגישים, לא נוכל לפעול באופן אפקטיבי לטובתם.

מה שלא תעשו, אל תתביישו להיות בעל-חיים. מה שאתם מרגישים הוא התגובה הטבעית של הגוף והנפש שלכם לדברים שאתם חוֹוִים בחיים. החבאה או הכחשה של הרגשות לא יגרמו להם להיעלם, אבל עשויים לגרום לכם להרגיש יותר רע. לעומת זאת, חשיפת הרגשות שלכם לאור היום עוזרת להם להתקדם בנתיב שלהם, ועוזרת לכם לפעול ולהשיג את מה שאתם רוצים.

* פטריס ג'ונס היא מחברת הספר AFTER SHOCK: confronting trauma in a violent world. פטריס היא מייסדתשותפה של מקלט לתרנגולות ועופות אחרים בחוף המזרחי של ארה"ב. למדה ועבדה בפסיכולוגיה קלינית, בהתמחות בטיפול לשורדים של טראומות. לקריאת המאמר המלא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>